יחידה של חטמ"ר 2 הוצבה לתעסוקה מבצעית באחריות חטמ"ר 3 בקו הסורי, על פי תכנית "חוסם", שכללה הצבת מארבים על קו הגבול. פעילות זאת היתה הגברת כוננות מקובלת בעת אירועים כמו יום העצמאות. (מייזל, ע' 152).
סמג"ד 22 בחטמ"ר 2 היה עם פלוגה מהגדוד שלו בתעסוקה מבצעית באחריות חטמ"ר 3 בגזרת חורשת טל. עם הכרזת הכוננות, חזרו והצטרפו לגדוד שנערך בעמק הירדן.
שני, 15 במאי, יום העצמאות ה-19.
במוצאי יום העצמאות הגיעו ידיעות על כניסת כוחות מצריים לסיני. עקב כך, מפקדת פיקוד הצפון המשיכה את תכנית "חוסם" ולא חזרה לשיגרה. (מייזל, ע' 152).
שלישי, 16 במאי.
בשעה 11:00 אגף מבצעים של המטכ"ל, פקד על פיקוד צפון להיכנס לכוננות. (מייזל, ע' 30).
רביעי, 17 במאי.
ראש אמ"ן דיווח כי הסורים יצרו הערכה כי צה"ל עומד לתקוף אותם. (מייזל, ע' 31).
חמישי, 18 במאי.
הרמטכ"ל דיווח על תגבורות סוריות בגבול הצפון. (מייזל, ע' 33).
שישי, 19 במאי.
הופעל מוצב הפיקוד העליון של צה"ל, "הבור". (מייזל, ע' 34).
שבת, 20 במאי.
בשעה 4:30 בבוקר אג"ם מבצעים הוציא לפיקוד צפון פקודת התראה מס' 1 ל"סדן" – תכנית הגנתית. לפיה הפיקוד היה צריך להשלים את גיוס המילואים ואת התארגנות הכוחות המגוייסים עד לשעה 17:00 באותה שבת, ולהשלים את פריסת הכוחות בגזרותיהם עד למחרת, יום ראשון 21 במאי, בצהריים. (מייזל, ע' 162).
מיד לאחר מכן הוציא פיקוד צפון גם את פקודת ההתראה מס' 1 ל"מקבת" – תכנית התקפית. (מייזל, ע' 38).
באותו יום הוציא גם פיקוד הצפון את פקודת המבצע "רוגל" מס' 1, שהיתה תכנית מגננה. (מייזל, ע' 40).
מערך סדן במרחב פיקוד הצפון הושתת בחזית הסורית – על החטיבות המרחביות 2 וגם 3 , שהן חטיבות חי"ר מילואים. (מייזל, ע' 103).
תכניות סדן ומקבת היו תכניות אופרטיביות שהוכנו לשימוש בשעת הצורך.
בנובמבר 1966 הוכנה גם תכנית "מלקחיים". על פיה צה"ל יכבוש את הרמה הסורית. התפקיד של חטמ"ר 2 היה לבלום כוחות אוייב בגזרתה. (מייזל, ע' 121).
שלישי, 23 במאי.
בשעה 3:45 הגיעה הידיעה כי נאצר סגר את מיצרי טיראן.
במהלך היום, על בסיס דיווחי מודיעין, התעורר חשש שהסורים מתכננים פעולה כנגד האזורים המפורזים . בלילה קיבל הרמטכ"ל אישור לגייס עוד 30,000 איש. (מייזל, ע' 41). בשעה 16:20 הורה אג"ם הפיקוד לגייס יחידות מילואים רבות כולל חטמ"ר 2. (מייזל , ע' 165). הוחלט לגייס בו בלילה יחידות של פיקוד הצפון, כולל גדודי חי"ר של חטמ"ר 2.
רביעי, 25 במאי.
הרמטכ"ל, יצחק רבין, קבע כי פיקוד צפון ייערך לפי תכנית "סדן", כלומר מגננה בלבד. (מייזל, ע' 43).
חטמ"ר 2 הציבה את גדוד הנח"ל 908 להגנה על סכר דגניה, ולהכנת כוח לתגבור ולהתקפת נגד.
לפנות ערב, באותו היום, הורתה מפקדת הפיקוד לחטיבה 2 וגם 3 להתכונן להתבצרות ומיקוש בגזרותיהן.
מאוחר יותר, בשעה 19:30, הורתה מפקדת הפיקוד על הפעלת "צריח" ו"סדן" בליל 26-27 במאי. כדי לא להגביר את המתיחות, עבודות ההתבצרות באזורים המפורזים נערכו רק בלילות, ונאסר על חטיבה 2 וגם 3 לזרוע מוקשים באזורים אלו. (מייזל, ע' 169).
חמישי, 26 במאי
גדוד 908 פרוס בעמדות הגנה בדגניה, כנרת, מוצא הכנרת אל הירדן.
חמישי, 1 ביוני.
ראש הממשלה ושר הבטחון לוי אשכול, ויתר על תפקידו השני, ומינה את משה דיין לשר בטחון. (מייזל, ע' 47).
ראשון, 4 ביוני.
בשעה 8:15 התכנסה הממשלה לדיון על היציאה למלחמה. הדיון כלל את תכניות ההתקפה של פיקוד הצפון על סוריה. בין השאר דנו ב"מקבת דרום" – כיבוש האזור המפורז הדרומי והחלק הדרומי של הרמה הסורית, על ידי כח חי"ר מונחת במסוקים. (מייזל, ע' 50).
שני, 5 ביוני.
בשעות הבוקר, כוחות פיקוד הצפון היו ערוכים הן על הגבול עם ירדן והן על הגבול עם סוריה, וכוחות נוספים, מועטים למדי, במרחב הפיקוד – בעורף.
בגזרה הדרומית, במוצבים על הקו, נערכה חטמ"ר 2, בכח של שני גדודים ויחידות חטיבתיות. (מייזל, ע' 191.
בשעה 7:45 החלה התקפת חיל האויר על בסיסי חיל האויר המצרי. בחזית הסורית ניתנה הוראה לפיקוד הצפון להישאר רגוע וסביל. (מייזל, ע' 52).
היערכות הכוחות של הפיקוד לא היתה מכוונת למלחמה : זו היתה היערכות בט"ש, שבה עיקר הפעילות הייתה השמירה על הקו הסורי, הוא קו שביתת הנשק עם סוריה. על משימה זו הופקדו שתי חטיבות מרחביות: חטיבות חי"ר מילואים 2 וגם 3, כאשר גיזרת האחריות של חטיבה 2 כללה את קו הגבול עם ירדן עד עמק בית שאן. (מייזל, ע' 151).
סמג"ד 22 זוכר שגזרת האחריות של החטיבה היתה מקיבוץ גשר ועד קיבוץ עין גב.
בשעה 10:20 הורה האלוף גם לחטיבה המרחבית 2 להפסיק את עבודות ההתבצרות בגזרתה, ולהורות על כניסת התושבים למקלטים. (מייזל, ע' 196).
בשעה 12:05 נמסר מחטמ"ר 2 לחפ"ק צפון כי מטוסים סוריים תקפו מוצב פלוגתי בבית ירח, חייל אחד נפצע.
בעקבות תקיפת המטוסים הסוריים, גם הסכר במוצא הירדן מן הכנרת נפגע, ובהר פוריה פרצה שרפה. שני המטוסים הסוריים התוקפים הופלו על ידי מטוסים ישראליים שהיו בפטרול באזור. (מייזל, ע' 194).
חטמ"ר 2 סיימה את עבודות הביצורים והמיקוש בגזרתה (מייזל, ע' 200).
במשך הלילה המטכ"ל הסורי שינה את תכניותיו, והחליט להימנע מהתקפה נרחבת על ישראל. הדבר הביא לשינוי ההערכות הצבאית הסורית, מהתקפית להגנתית. שינוי זה לא היה ידוע למודיעין בישראל, ותנועות הצבא הסורי שנצפו בישראל לא הובנו. מעט מתנועות אלו הובחנו על ידי כוחות של חטמ"ר 2 וגם 3.
ידיעות על תנועות הצבא הסורי הגיעו באמצעות המודיעין, אך כאמור הכוונות הצבאיות הסוריות לא היו ידועות לצה"ל.
רביעי, 7 ביוני.
בשעה 20:30 דדו, מפקד פיקוד הצפון, כינס קבוצת פקודות עם מפקדי החטיבות שהועמדו לפיקודו לדיון על תכניות ההתקפה.
מוצב הפיקוד של חטמ"ר 2 היה ברכס פוריה.
התכנית שעמדה לדיון וביצוע, הייתה "מקבת" המבוססת על "מלקחיים". הובחנו 4 גזרות, כאשר הגזרה הדרומית היא עמק הירדן. בגזרה זו, למרגלות הצוקים שעל החוף המזרחי של הכנרת, הציר להתקפה הוביל מתל קציר אל תאופיק. כאן היה צורך לתקוף רגלית את הכפר תאופיק ואת המוצב שלידו, ואחר כך נדרשה הכשרה הנדסית ממושכת לפני שכוחות ממונעים יוכלו לעלות במצוק. נוסף על כך, לאחר ההתגברות על המכשול הזה, היה מכשול נוסף על הציר – צוואר הבקבוק על הדרך בין אל על לג'בין. מבחינה טקטית העלייה לרמה בגזרה זו חייבה להתגבר על המכשול של המצוק בדרך אל תאופיק ואל כפר חרב, ואז לאחר 15 ק"מ, להשתלט על צוואר הבקבוק. שני גורמים אלו – תלילות המצוק אל תאופיק וצוואר הבקבוק של אל על, הפכו ציר זה לקשה מכולם (מייזל, ע' 216).
נשקלה גם הבקעה דרך המתלול שבקצה הדרומי של הרמה – בציר תאופיק. ההנחה היתה שיהיה קושי גדול להתגבר על המערך הסורי המבוצר בהתקפת יום, ולכן תוכננה התקפה בלילה על ידי כוחות חי"ר שיוטסו במסוקים. ההתקפה בגיזרה הזו היתה צריכה להתחיל כ-12 שעות אחרי שעת ה"ש", ולהתנהל בשני שלבים: בשלב הראשון – בלילה, כיבוש המוצבים של המתלול מתאופיק ועד כפר חרב; ובשלב השני – ביום, לאחר ההצלחה בלילה – המשך תנועה והשתלטות על "צוואר הבקבוק".
היה שיקול נוסף, שהביא לתכנון התקפות גישוש והטעיה הן בגזרה המרכזית והן בגיזרה הדרומית של החזית. התקפות אלו נועדו לרתק את הכוחות הסוריים למקומותיהם, ולמנוע יכולת תגבור של גזרות אחרות; ואם אמנם התקפות אלו יצלחו, יתאפשר פיתוח מאמץ נוסף אל תוך הרמה.
הגורם העיקרי, שהשפיע על התכנית, ואשר היה גורם מגביל מאד, היה מיעוט הכח שעמד לרשות הפיקוד, שהספיק רק למאמץ הבקעה אחד, בתוספת כיבוש המוצבים הסוריים הקדמיים בלבד בגזרות האחרות; ומאמץ נוסף אחד בלבד, להטעיה. (מייזלס, ע' 217).
הכוחות שעמדו לרשות הפיקוד אז הספיקו, לדעת הפיקוד, לביצוע 3 משימות מתוכננות, אשר האחרונה שבהן היתה: ביצוע הטעיות בגזרות שונות.
בשעה 16:00 באותו היום – 7 ביוני – היו 5 שיקולים שעמדו ביסוד ההנחיות לתכנון ההבקעה, שהוציא אלוף הפיקוד. שני האחרונים היו:
שיקול רביעי: יבוצעו הטעיות בגזרות המרכזית והדרומית, באמצעות הכוחות הערוכים בגזרות אלה באותו הזמן. ההטעיות שיצליחו יפותחו למאמצים ממשיים.
שיקול חמישי: בגזרת עמק הירדן ההבקעה תבוצע בלילה, במוצאי יום ה"ע". הבקעה זו תבוצע על ידי כוחות חי"ר שיכבשו את תאופיק, ויוכלו להבטיח את פעולת ההכשרה ההנדסית במעלה המצוק.
בשעה 20:30 התכנית שסוכמה והוצגה, בקבוצת הפקודות כללה 2 סעיפים אחרונים:
יהיו מאמצי הטעיה בגזרה המרכזית והדרומית.
במוצאי יום ה"ע" תחל ההבקעה בגזרה הדרומית. זה יהיה מאמץ של כוחות חי"ר לכיבוש תאופיק. כוחות אלה יאבטחו הכשרה של דרך לשריון. (מייזל, ע' 218).
בשעה 22:00 לאחר ישיבת השרים לענייני בטחון, הודיע שר הבטחון לרמטכ"ל כי בחזית הסורית מותרת פעולה רק עד קו הגבול הבינלאומי.
חמישי, 8 ביוני
במוצב הפיקוד דעת הרמטכ"ל לא היתה נוחה מעמדת שר הבטחון. אך בסופו של דבר, כאשר דיין הציב בפני רבין את הברירה של פעולה עד קו הגבול או לא כלום, החליט רבין בשעה 1:30 לפנות בוקר על ביצוע הפעולה המצומצמת.
במהלך הבוקר פיקוד צפון המשיך בהכנות להתקפה כאילו היא עומדת לצאת לפועל בצהרי יום חמישי, 8 ביוני.
בשעה 10:00 הוצגה לשר הבטחון, בחמ"ל מוצב הפיקוד, התכנית של פיקוד הצפון להתקפה על סוריה, והוא לא אישר אותה.
בשעה 11:00 קיים סגן הרמטכ"ל דיון, שבו חזר ואמר כי הוחלט לא לתקוף בחזית הסורית.
יחד עם זאת בוצעו במהלך היום 200 גיחות של חיל האויר לתקיפת מטרות קרקע, עקב ירי ארטילריה סורית על מטרות ישראליות .
בשעה 19:10 התכנסה בתל אביב ועדת השרים לענייני בטחון והנושא העיקרי שעל סדר היום,היה ההתקפה בחזית הסורית. זו הייתה ישיבה מיוחדת במינה, שלא היה לה תקדים בהיסטוריה של ישראל. פחות משעה לאחר תחילת הדיון, בשעה 20:00 , נכנסה אל הוועדה משלחת של נציגי הישובים מהצפון, שבאה להשמיע את טענותיה בעד ההתקפה על סוריה. דיין לא זז מעמדתו כי לא יתמוך בהתקפה מעבר לקו הגבול. המשלחת חזרה לגליל עוד באותו הלילה, תוך הרגשת כשלון ואכזבה. (מייזלס, ע' 229).
באותו זמן, גם כן בשעה 20:00 , אלעזר כינס את מפקדי החטיבות שתחת פיקודו לקבוצת פקודות, שהייתה בפועל תדריך, ושם הודיע – בצורה דרמטית למדי – כי בשעות לפני הצהריים החליטה הממשלה לא לתקוף בחזית הסורית. אלעזר הוסיף, כי למרות זאת הוא לא איבד תקווה שההתקפה תצא לפועל, והורה למפקדי החטיבות לנצל את שעות הלילה למנוחה ובעיקר להתאגנות והכנות להתקפה. על החטיבות, אמר, להיות בכוננות לתזוזה מידית. הוא העלה כמה אפשרויות לפעולה: פעולה מצומצמת לאורך כל הגבול עם סוריה לכיבוש המוצבים הסוריים שעל הגבול; או פעולה רחבה ביותר, במתכונת "מלקחיים – התקפה וסילוק כל הכוחות הסוריים עד קו קונייטרה – בוטמיה.
בשעה 21:15 התנהל במוצב הפיקוד העליון, בזמן שהרמטכ"ל היה בישיבת ועדת השרים לעניני בטחון, דיון בראשות סגן הרמטכ"ל ברלב, שנמשך כשעה. בסיומו הגיע לדיון ראש לשכת הרמטכל, והודיע למשתתפים כי הוחלט סופית, על ידי הממשלה, שלא לתקוף את סוריה בימים הקרובים.
בשעה 22:35, לאחר סיום ישיבת ועדת השרים לענייני בטחון, נפגשו שר הבטחון והרמטכ"ל. בשיחה ביניהם הביע דיין דעה שהייתה שונה מזו שהביע באופן רשמי בישיבת ועדת השרים. הוא אמר לרבין כי למרות החלטה שהתקבל על יד ועדת השרים, ולמרות שהוא מתנגד להתקפה, הוא עדיין רואה אפשרות שההתקפה תצא לפועל, אם הסורים ישובו לפעול.
אפשר להסביר את דבריו של דיין בכמה דרכים, אך ברור שהם היו קשורים גם עם המידע שנמסר לו על ההתפתחויות בדיוני מועצת הבטחון של האו"ם, שהתנהלו בניו-יורק החל משעה 20:50 שעון ישראל. במהלך הישיבה נמסרה לנוכחים הודעת הנציג המצרי באו"ם בדבר הסכמת מצרים לקבל את הפסקת האש. ההודעה המצרית נמסרה בשעה 21:35 שעון ישראל.
בשעה 23:10 התקשר הרמטכ"ל אל אלוף פיקוד הצפון, בזמן שזה היה בעיצומה של קבוצת פקודות עם מפקדי החטיבות. רבין מסר לאלעזר שיש להמתין יומיים ולא לתקוף. הרמטכ"ל הורה לאלעזר להסיג את אחורה את הכוחות שהיו בקרבת הגבול, בשטחי הכינוס שלהם, הן כדי להפחית את המתיחות על הגבול, והן כדי להמנע מאבדות אם תתחדש ההפגזה הסורית. (מייזלס, ע' 231).
שישי, 9 ביוני: החלטת שר הבטחון משה דיין על כיבוש את הרמה הסורית
בשעה 3:15 לפנות בוקר, רדיו דמשק הודיע כי סוריה קיבלה על עצמה הפסקת אש.
קצת אחרי שעה 6:00 הגיע שר הבטחון במפתיע לחמ"ל מוצב הפיקוד העליון, שהיו בו רק כמה קצינים תורנים בדרגות לא בכירות. הוא הסביר להם את עמדתו מדוע אין לתקוף. עם יציאתו סמוך לשעה 7:00 נמסרה לו דיווח של חיל האויר כי הרמה הסורית ריקה מיחידות חי"ר ושריון. לפיקוד צפון היה מידע שונה בתכלית. ראשי הצבא, הרמטכ"ל, סגנו וראש אג"ם, לא היו בחמ"ל, ודיין התקשר ישירות לאלעזר, העיר אותו משנתו, ואמר לו: "מתחיל תהליך של התמוטטות הצבא הסורי וכדאי לנצל את ההזדמנות". הוא שאל אם אלעזר מוכן לתקוף. אלעזר השיב בחיוב, ואז דיין, בהיפוך מוחלט מעמדתו משך כל הימים האחרונים, הורה לו לפעול מיד. (מייזלס, ע' 233 וגם ע' 268).
ההיפוך הזה בדעתו של דיין, והפתאומיות שבו, לא הובנו בעת שהתרחש, ועד היום לא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת. עוד באותו היום, מהרגע שדיין נתן את הוראתו לאלעזר להתחיל בהתקפה, נעשו ניסיונות רבים למצוא לו הסבר. כך במערכת הצבאית ויותר מזה במערכת הפוליטית. הוצעו הסברים מסוגים שונים, החל כעניין של שיקול אסטרטגי וצבאי, ועבור לשיקולים הפוליטיים של דיין ומחשבותיו על מקומו בזכרון ההיסטורי, ועד להסברים הנובעים מאישיותו, ועדיין אין תשובה לשאלה.
מלבד שינוי העמדה, יש שני הבטים נוספים להיפוך הזה: האחד, הפתאומיות שבו; והאחר, הדרך שבה הודיע על החלטתו החדשה והדרך בה הביאה למימוש, בהתעלמות גמורה מכל הנהלים ושרשרת הפיקוד של הצבא. דיין היה ידוע בהפכפכנותו, וגם היה ידוע בכך שבמשך תקופת ההבשלה של החלטותיו והא אינו משתף איש בהתלבטויותיו ומחשבותיו, אינו מתייעץ ואינו מסביר את שיקוליו. כך שההיפוך בעמדותיו היה תו אופי ודרך פעולה. גם הפעלת פיקוד הצפון בהתעלמות מהרמטכ"ל לא צריכים להפתיע , שכן דעתו הלא מחמיאה של דיין על רבין היתה ידועה. (מייזלס, ע' 269).
ניתן לשער, שבראשו של דיין התרוצצו שיקולים בעד ונגד תקיפת הסורים מהרגע שהתברר לו – ככל הנראה במוצאי היום השני או לכל המאוחר במהלך היום השלישי למלחמה – שהמערכה בסיני הוכרעה לטובת ישראל. כלפי חוץ הציג דיין כל הזמן עמדה נחרצת לכאורה נגד ההתקפה על סוריה ואף הכביר נימוקים לתירוץ התנגדותו.
ביום הקרבות הרביעי, הוא יום חמישי בשבוע, התעצמו הלחצים שהופעלו על דיין לאשר את המתקפה בגולן. הלוחץ העיקרי היה אלוף הפיקוד, אך גם רוב חברי המטה הכללי ורבין בראשם סברו שאין להחמיץ את ההזדמנות להכות את הסורים שוק על ירך ולגמול להם על כל ההצקות שהציקו לצה"ל וליישובי גבול הצפון במשך שנים ארוכות. גם דיין מן הסתם הבין היטב את הנימוקים בעד המתקפה, אם כי, שלא כמו רוב האחרים, הוא פקפק ביכולתה של ישראל להישאר ברמת הגולן גם אם זו תיכבש. לעומת זאת ראה דיין בבהירות את הסיכונים שבמתקפה: הוא היה מודע לאבדות הרבות שהיו צפויות לנוכח הביצורים הסוריים הכבדים וכמות השריון שהתרכז ברמה; הוא חשש שלחצים בין לאומיים לא יאפשרו לסיים את המלאכה; וכן חשש שהלחימה עם המצרים לאורך תעלת סואץ תימשך וצה"ל לא יוכל לרכז כוחות מספיקים למתקפה בצפון. בדיעבד נראה לי שבראש השיקולים של דיין לשלילת ההתקפה עמד החשש מפני התערבות הסובייטים במערכה. מסתבר גם שדיין הושפע מהנסיון העגום של מבצע קדש והבין שבן גוריון צדק בטענו שרק פרובוקציה ברורה ומוכחת עשויה להצדיק בעיני הקהילה הין לאומית חציה של גבולות בין לאומיים מוכרים וכיבוש שטחים ריבוניים של מדינה אחרת. נוסף על זאת מן הדין לזכור שבמשך שלוש השנים שקדמו למשבר הייתה לדיין ביקורת על הדרך שבה פעלו רבין ודוד אלעזר בגבול הצפון. בהזדמנויות שונות הוא הביא את דעתו שההתגרויות שהם מתגרים בסורים מיותרות ועלולות לסבך את ישראל, ולימים אף טען ששמונים אחוז מהתקריות לאורך הגבול הסורי החלו ביזמת צה"ל. יתכן שיותר מהנתונים החדשים שהובאו לידיעתו במברקי המודיעין באותו בוקר , השפיעה על דיין ההכרה החדה שזהו הרגע האחרון שבו עוד ניתן לעשות מעשה, ושלאחריו תוחמץ ההזדמנות סופית. שנית, יתכן שהכרעתו של דיין הייתה בסופו של דבר כניעה ללחצים שהופעלו עלו. בסוף ימיו טען דיין שהוא לא היה מאושר מכיבוש הגולן. שנים אחדות לאחר מכם החריף את דבריו ואמר שההתקפה על הגולן במלחמת ששת הימים הייתה מיותרת לחלוטין. הוא הודה שמקרה היה אחד משני המקרים שבהם לא מילאתי את חובתי כשר ביטחון , מבחינה זו שלא עצרתי דברים שהייתי בטוח שיש לעצור אותם. (בראון, ע' 166-170).
ששי, 9 ביוני: סדר האירועים
בשעה 7:10 התברר במטכ"ל, כי מיד עם הודעת ממשלת סוריה על קבלתה את הפסקת האש, החלו הסורים לפנות את רמת הגולן.
בשעה 7:30 נפגשו הרמטכ"ל, סגנו וראש אמ"ן לבדיקת התכניות של פיקוד הצפון ולתכנון הפעילות המידית של מוצב הפיקוד העליון. (מייזלס, ע' 284).
נראה כי אלעזר עצמו היה מופתע מהוראתו של דיין, אך הוא החל לרכז במהירות את כוחותיו להתחלת ההתקפה. התכנית שלפיה פעל מלכתחילה, זו שקיבלה את אישור הרמטכ"ל, הייתה "מקבת", אך כיוו שהשר לא הגביל אותו במפורש באשר להיקף ההתקפה, העז אלעזר להרחיב מעבר לתחומי התכנית. ההרחבה לא היתה גדולה בהתחלה, ואלעזר החליט להפעיל את חטיבת החי"ר המרחבית 2 וגם את 3 בהתקפות הסחה. הוא מנה כמה נימוקים להחלטתו: א. הטעיית האויב – התקפות רבות, גם אם קטנות, כל רוחב החזית, יפריעו לאויב לאתר את מאמץ ההבקעה העיקרי, ויחייבו להפנות כוחות לכל אחת מן הגזרות המותקפות.
ב. כיוון שתנועות הכוחות הסוריים בליל 8-9 ביוני לא היו מובנות במידה מספקת, הרי התקפות קטנות במקומות רבים לרוחב החזית יתנו מידע חיוני על נקודות העוצמה והתורפה של המערך הסורי.
ג. התקפות קטנות אלו יאפשרו תפיסת שטחים, גם אם קטנים לאורך הגבול.
ד. בגלל הטופוגרפיה של השטח ההררי, וריבוי הביצורים של הצבא הסורי, יש חשיבות רבה לפעולה בצירים רבים ככל האפשר.
בעדותו אמר אלעזר: "אני יורד למטה ואני מפעיל את כל מה שמתוכנן פלוס שני דברים לא מתוכננים: אני נותן לחטמ"ר 2 פקודה לנסות את גדוד נח"ל 908 לבחון את תאופיק. למח"ט אני אומר: "לא משימת כיבוש". אני אומר: "סיור אלים. אם יתברר שזה הולך, תלכו". במגמה היו לי שתי מטרות:
א. היות ואני כבר תוקף, אני רוצה מכסימום אפקט בחזית רחבה. הרעיון בא לי לפני המלחמה ולא אחרי המלחמה, ואני חזרתי עליו בסיכומים – שאני משתדל ליצור רושם שהיהודים תוקפים לכל אורך החזית. אני מאמין שההתרשמות של המפקדה הסורית בבוקר היא שהיהודים תוקפים מלמעלה עד למטה. תוקפים את תאופיק, תוקפים במרכז, ועוד מקומות, בקיצור הכל עולה.
ב. הסיבה השנייה – אני בכל זאת, אינני יודע, האם באמת לא חלה איזו שהיא תמורה במשך הלילה. לא של התמוטטות, אבל אולי של היערכות מחדש. אולי הם פינו משהו. אוני רוצה לגשש, אולי הם התרכזו פה?אולי בכל זאת יש מקומות יותר רכים? ואני מנסה.
ג. הסיבה השלישית – אני תחת לחץ זמן נוראי ואני מנסה לעשות כל מה שאפשר.
אלו שלוש סיבות לכך שהפקודה שאני נותן בבקר פה בשעה 7:20 כשאני יורד לחמ"ל, היא המתוכנן פלוס. ומשלוש סיבות אלו אני מרחיב את ההתקפה בבוקר. אבל איש לא אמר לי, לא משימה, לא יעד, לא מה כן ולא מה לא. ואני גם לא שואל. אני משתדל לעשות מה שאפשר".
בשעה 7:30 הורה אלעזר למפקדי החטיבות 2 וגם 3 לבצע פעולות שהוא הגדירן כ"סיורים אלימים" יותר מאשר "פעולות כיבוש". הוא הוסיף ואמר לשני מפקדי החטיבות כי אם הפעולות האלה יתקדמו ללא קשיים רבים ולא יתקלו בהתנגדות עזה של האויב, הרי יש לפתח אותן להתקפות גדולות. (מייזלס, ע' 288).
מפקדת גדוד 22 היתה ב"חוסן", היא תל קציר הישנה, בצומת מעגן. מנקודה זו ראו את תנועת גדוד 908 ואת ההפגזה שניתכה עליו.
שישי, 9 ביוני: תנועתו של גדוד 908 לכיוון תאופיק
בערך בשעה 8:00 ניתנה הוראה למח"ט 2, אל"מ יהודה גביש לתקוף את המוצבים הסוריים בגזרתו.
בשעה 8:20 קיבלה חטמ"ר 2 הוראה לפתוח באש ארטליריה וטנקים על מוצבי תאופיק, ואלעזר גם הורה לחטיבה לנסות "ללחוץ" על הכוחות הסוריים שבמוצב תאופיק וסביבתו.
מח"ט 2 הטיל את משימת כיבוש תאופיק על גדוד הנח"ל 908. הוא הורה למג"ד, סא"ל שלמה חלמיש, לתקוף את המוצב בהתקפת יום.
במקביל באותו בוקר, בשעה 8:30 החל בחמ"ל במטכ"ל דיון עם הרמטכ"ל לקביעת הנחיות והוראות מפורטות באשר להמשך המתקפה על רמת הגולן. (מייזלס, ע' 284).
בשעה 8:45 הורה המח"ט לגדוד לנוע אל שטח הכינוס שליד קיבוץ תל קציר. גדוד 908 היה גדוד הטירונים של הנח"ל, שסיים זמן קצר לפני כן את אימוניו – היה זה גדוד סדיר בן ארבע פלוגות, מאומן היטב, אך החיילים היו חסרי נסיון קרבי. המשימה לא היתה חדשה לגדוד, שכן תכניות לכיבוש תאופיק נעשו על ידי חטמ"ר 2 מאז תחילת הכוננות, וגדוד 908 יועד לפעולה זו.המפקדים היו בקיאים בתכנית, והלוחמים תודרכו כיאות.
המג"ד כינס את מפקדי הפלוגות לקבוצת הפקודות החטיבתית, שבה נקבעה תכנית ההתקפה. לפי התכנית, הגדוד היה אמור לעלות במצוק של רכס תאופיק צפונית למוצב. בראש הטור העולה תנוע מחלקה נבחרת מורכבת מסגל ההדרכה של הגדוד – מ"כים ומד"סים מעולים – ואחריה ינועו לפי הסדר: פלוגה א', החפ"ק הגדודי, ופלוגות ד', ג', ו'. למרות שתכניות ההתקפה, החטיבתית והגדודית, היו ידועות מזה זמן, הרי בתוך החפזון והאלתור שבהכנת ההתקפה, לא הוכנה תכנית אש. עם זאת המח"ט הבטיח למג"ד סיוע ארטילרי ואווירי ככל שיידרש – לפני הקרב ובעת הקרב עצמו. על פלוגת הטנקים הוטל לתפוס עמדות ברכס תל קציר, כדי לפתוח באש על תאופיק, ולהיות בכוננות לעלות על המוצב יחד עם הגדוד. הגדוד לפלוגותיו, בפיקודו של הסמג"ד, נערך בטורים משני צידי הכביש המוביל מצמח מזרחה לאל-חמה. בשעה 9:42 נפגשו המג"ד והסמג"ד בצומת המוביל לתל קציר, לתיאום תנועות הגדוד. המג"ד, יחד עם קצין הקשר והקמב"ץ, פנה מן הצומת אל תל קציר, לערוך תצפית מן הרכס ולתיאום עם פלוגת הטנקים.
באותו הזמן, בשעה 10:45, כאשר הגדוד צעד משני צידי הכביש מצמח אל הצומת ומשם לכיוון תל קציר, נפתחה הפגזה על הגדוד, שנעשתה תוך זמן קצר כבדה ומדוייקת יותר. הסמג"ד פקד על החיילים להתחפר, והמג"ד וחבורתו, ממקומם על הגבעה של תל קציר, יצאו מן העמדה, כנראה בכוונה להגיע אל הגדוד. בדרכם אל הג'יפ הם נפגעו, קצין הקשר נהרג, והמג"ד נפצע קשה ומת בדרך אל בית החולים. ההפגזה על הגדוד נמשכה, כמה חיילים נפגעו.
בשעה 11:35, כאשר ההפגזה נעשתה כבדה, ביקש המח"ט את אישור הפיקוד לפנות את הגדוד לאחור, ובשעה 14:15 כל הגדוד הגיע לצמח. האבדות, כתוצאה מן ההפגזה: שני הרוגים וחמישה פצועים. התקפה על מוצב תאופיק נעצרה כבר בשלב מוקדם.
התקפות ההטעיה וההסחה של פיקוד צפון, שנמשכו כמעט כל היום, הסתיימו בהצלחה חלקית בלבד. בהתקפה בגזרת תאופיק, גדוד 908 לא הגיע כלל להתחלת ביצוע המשימה. הגדוד סבל אמנם אבדות קלות, אך איבד את מפקדו, המג"ד שנהרג. הציפיות של אלוף הפיקוד ושל מפקדי החטיבות לפתח את התקפות ההסחה להתקפות גדולות ולפריצה בצירים נוספים, לא התממשו. אמנם התברר, כהשערת הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד, כי המערך הסורי לא התמוטט, אך לא היה ברור כלל מה יכולת העמידה שלו, שכן היכולת של כוחות צה"ל לא באה לכלל ביטוי. התקפת הטעיה נוספת של חטמ"ר 2 לכיוון עמק הבטיחה, לא יצאה לפועל. (מייזלס, ע' 292)
תיאור נוסף: בשעה 9:29 פלוגת טנקים תופסת עמדות ברכס האון – תל קציר פותחת בהפגזה על מוצבי תאופיק ונוקייב. ההפגזה נמשכת כחצי שעה, המג"ד יוצא בראש קבוצת פקודות לתצפית על היעד. בעת התנועה אל היעד, פותחים הסורים בהפגזת פתע כבדה. באש נלכדים החי"ר והטנקים ונהרגים המג"ד וקצין הקשר. המח"ט צופה בהפגזה; הוא פוקד על הכח לעצור ולהתחפר במקום. הוא מבקש סיוע אוירי וארטילרי לשיתוק הסוללות. המטוסים תוקפים את העמדות, אולם בהעדר תצפית, אין פגיעותיהם יעילות. ההפגזה מרתקת את הגדוד למקומו; במשך שעתיים שכובים החיילים ללא מחסה. המח"ט מודיע לאלוף על האבידות ועל מצבו החמור של הגדוד. דדו מוצא שהושגה מטרת ההסחה והוא מאשר למח"ט נסיגה. הארטילריה נקראת לתת חיפוי. (המאירי, ע' 109).
בשעה 9:45 דיווח ראש אמ"ן על הידיעות שהתקבלו, שלפיהן הכוחות הסוריים בחזית אינם פותחים באש וכי הם מדווחים על שהם מותקפים בידי ישראל. ואכן, באותה שעה פתחה חטמ"ר 2 באש. (מייזלס, ע' 285).
בשעה 10:00 ראש הממשלה אשכול מכנס את ועדת השרים לענייני בטחון במוצב הפקוד במטכ"ל. נערך דיון סוער על החלטת שר הבטחון לפתוח במתקפה על סוריה. בסופו הוועדה אישרה את החלטתו של דיין. (מייזלס, ע' 274).
בשעה 13:30 הגדוד בפיקודו של הסמג"ד, עוזב את השוחות האישיות שבהן התחפר בעת ההפגזה, סב על עקבותיו, וחוזר לשטחי הכינוס בעמדות ההגנה שמהן יצא באותו בוקר.
שבת, 10 ביוני, שעות הצהריים. מפקד החזית הסורית מורה על נסיגה מאורגנת מקו הביצורים הקדמי, בקטע הדרומי של החזית. במוצבי תאופיק ונוקייב אין למעשה מי שיקבל את פקודת הנסיגה. מסתבר כי הכח במוצבים קדומניים אלה נסוג על דעת עצמו עוד בלילה, עם הגיע הידיעות על התבוסה בצפון הרמה. החיילים נסוגו על נשקם, חלקם הגדול חצה את הירמוך לשטח ירדן. (המאירי, ע' 189).
אלוף אלעד פלד מדווח מהרמה הקטנה של רכסי תאופיק – נוקייב על התקדמות כוחותיו. הגדוד הראשון, נע ברגל משטח ההערכות בגבעת השולחן הגדול שליד תל קציר, למוצבי תאופיק. יחידת הנדסה פורצת דרך לשריון ואחרי הטנקים באים זחל"מים. התנגדות הסורים קלושה. האש נפתחת ומשתתקת חליפות. מתחיל מרוץ בין כח הצנחנים לבין הטנקים מי יגיע ראשון, אך גם המוצבים וגם הכפר בתאופיק מתגלים נטושים, ריקים מחיילים ומאזרחים. במוצבי תאופיק מתגלים שישה חיילים סוריים הרוגים, רתוקים בשרשראות ברזל לסוללת תותחים. הם מצאו את מותם מפגיעת חיל האויר. (המאירי, ע' 206).
ההשתלטות על יתרת השטח שהיה מוחזק בידי סוריה עד אז, נפלה בחלקה של חטמ"ר 2. בבוקר שלפני כן, ביום הראשון להתקפה על רמת הגולן, חטיבה 2 היתה הראשונה שהחלה בהתקפה. נסיון ההתקפה של גדוד נח"ל 908 נכשל, ולאחריו חטיבה 2 לא ניהלה כל פעולה קרבית נגד סוריה. רק לקראת סיום הפעולות הקרביות הוטלה על החטיבה משימה, לתפוס ולטהר את הגדה המזרחית של הכנרת. החטיבה הקצתה שני גדודים למשימה זו: גדוד 22 (פחות שתי פלוגות); וגדוד 23.
שני הגדודים החלו לנוע בכיווון צמח בשעה 15:00. הם עברו את עין גב בשעה 16:55, והתקדמו צפונה בתוך שטח שהיה עד אז בידי סוריה. בדרכם לא נתקלו בהתנגדות פעילה מן הצד הסורי, שכל כוחותיו היו בנסיגה, אך נאלצו לפנות שדות מוקשים ומכשולים לא מעטים. לקראת חשכה, בשעה 19:00, תפסו את כורסי, ובמהלך הלילה, בשעה 22:10, הגיעו עד שפך נחל הזכי, שבבקעת בטיחה, ליד הכפר מסעודיה. שם חברו לגדוד 92 של חטמ"ר 3 שהגיע מכיוון צפון. וכך, כל חוף הכינרת נמצא עתה בידי ישראל. (מייזל, ע' 355).
ראשון, 11 ביוני
בהוראת אג"ם/מבצעים שוחררו משירות מילואים פעיל רוב הכוחות האחרים של הפיקוד, כולל חיילי חטמ"ר 2. (מייזל, ע' 363).
גדוד נח"ל 908 - מחזור חורף 1967 - מלחמת ששת הימים בעמק הירדן 
להשאיר תגובה